איך עושים את זה נכון?

1. מתיחסים לרקע

שניה לפני בואי תנסי להתנתק מההפרעות הבלתי פוסקות של הילדה, ותנסי לחשוב מה ההורים עוברים- אם לך קשה עם הילדה תכפילי את הקושי בעשרות מול הבית- שבתות /חגים/ חופשות/ טלפונים נזעמים/ בושות מהסביבה/ נשמות טובות שמחנכות את ההורים

2. הרקע המשפחתי

לפעמים הרקע המשפחתי שופך לנו אור על התמונה.

כמה ילדים בבית, ארוע מיוחד שקרה לאחרונה

(לידת אח, מחלה מתמשכת, אח מיוחד…)

לכל פרמטר יש משמעות גדולה בהבנת המקרה.

3. מחמאות קונקרטיות

כדאי להתחיל את הפגישה/ הטלפון במחמאות אמיתיות עם דוגמאות

לדוגמא : יש לך בת עם לב מאוד טוב אתמול לאחת הבנות היה חסר דבק והיא מיד הביאה לה.

מחמאות שמראות שאת רואה את הבת באור חיובי.

4. עובדות ולא פרשנויות

עם עובדה לא מתוכחים עם פרשנות כן!

כמה שפחות להכניס אמוציות בשיחה,

לדבר על מצבים עובדתיים שקורים.

לדוגמא: הילדה מציקה לחברות בהפסקה עובדה

ולא- נראה לי שהילדה לא רגועה, בכיתה היא מציקה לחברות כל היום- פרשנות.

5. לא לקבוע

בואי נחשוב רגע על צד ההורים

הם יושבים כרגע בפגישה ושומעים דברים לא קלים.

לא כך הם דמינו את הילדה שלהם.

בואי ניתן להם זמן להתאוששות והפנמה

נשאיר פתח להמלצה ללכת לברר בהמשך
וכמובן שניתן להם אפשרות להתקשר להתיעץ.

6. את לא מאבחנת!!

"זה ברור שיש לה הפרעת קשב"

"היא עם הפרעת התנהגות"

"היא חייבת ריטלין!"

את כל המשפטים האלה ודומיהם שימי בפח

הרשות לאבחן ניתנה למוסמכים לכך – פסיכולוג, נוירולוג וכדומה

ותבואי ממקום של חשיבה משותפת לתת להורים המלצות.

7. הכנעה וענווה

גלגל מסתובב בעולם – גם את יכולה לשבת בצד השני.

תבואי כמה שפחות גאה ויודעת

וכמה שיותר מעריכה את ההורים.

אני תמיד אומרת להורים לילדים מתמודדים

קיבלתם תעודת אמון הכי גדולה מבורא עולם-

הוא סומך עליכם כ"כ שנתן לכם אתגר לא פשוט…